בת רחל ומשה. נולדה ביום ד' בכסלו תשל"ה(18.11.1974) בירושלים, אחות בכורה לאודליה, אבי ואושרי. מרים נקראה על שם סבתה, אם אביה, אך הכול כינו אותה מירי. ינקותה עברה עליה בצל היוולדה במשקל זעיר, בתחילת החודש השביעי להריון. הרופאים הביעו ספקות באשר לעתידה, אך הוריה של מירי שאבו עידוד מקצב התפתחותה ולא פסקו להאמין אף לרגע כי מירי תגדל ותהיה בריאה לחלוטין. ואמנם, לא היה גבול לאושרם כאשר מקץ שלושה וחצי חודשים יצאה מירי מבית החולים. כשהייתה מירי כבת חמש עברה משפחתה לשכונת תלפיות בירושלים ומירי ביקרה בגן הילדים "החורשה". לאורך שנות ילדותה היתה נתונה במעקב גדילה, אך על אף שהותה הממושכת באינקובטור התברר שמירי השלימה את החסר ולדברי הרופאים התפתחותה היתה מושלמת.
מירי החלה את לימודיה היסודיים בבית-הספר "גאולים" וסיימה בבית-הספר "זלמן ארן". היא היתה מהבולטים בכיתה ונחשבה לתלמידה מצטיינת. אופיה הנדיב והצנוע הלך והתגבש ובהגיעה לגיל בת מצווה החליטה לוותר על מסיבה וביקשה להמיר זאת בטיול מחוף לחוף עם אמה בארצות הברית. הוריה לא חסכו מאמצים, אך ברגע האחרון, לאחר שנעשו כל ההכנות, התחרטה מירי וביקשה לקצר את משך הטיול ובלבד שהמשפחה כולה תצא ביחד. כך בילתה מירי, עם הוריה ועם אחיה, נופש בלתי נשכח ביוון.
בהגיעה לגיל תיכון למדה מירי אדריכלות בבית-הספר התיכון "אורט נביאים". גם שם בלטה בהצטיינותה, הגיעה להישגים גבוהים מאוד בבחינות הבגרות והסבה נחת רבה להוריה. היא גילתה התעניינות מיוחדת בהיסטוריה של עם ישראל ובהתפתחות המדינה. ההזדהות הרגשית שהפגינה בעבודות שכתבה על נושא השואה, כאילו חוותה בעצמה את האירועים ההיסטוריים, מהווה עד היום חידה עבור בני משפחתה. ביסודיות אופיינית חקרה לעומק את נושא המאבק להקמת המדינה – היא קראה חומר רב וראיינה לא מעט אנשים. עבודת מחקר מיוחדת הקדישה לסבה, אבי אביה, שהיה איש אצ"ל, וכתבה עבודה נוספת על איש הלח"י המפורסם ג'ימי אלבלק. אהבתה העזה של מירי לארץ ישראל השתקפה בדעותיה הפוליטיות הנחרצות, כמו גם באהבת שירי ארץ ישראל. לא אחת התבטאה מירי כי "לפלשתינים יש עשרים ואחת מדינות לחיות בהן ואילו לנו יש רק ארץ אחת". היא זעמה על בני גילה המשתמטים מהשירות בצה"ל והתרחקה מהם. כיאה לבת בכורה נהגה מירי בבגרות ביחסיה עם אחותה ועם אחיה. כשהגיע אחיה למצוות, ארגנה מירי את מסיבת בר המצווה, דאגה לכל הפרטים, הנחתה את הערב בכשרון רב וקצרה מחמאות.
בשלהי חודש ינואר 1993 גויסה מירי לצה"ל. היא התעקשה על זכותה לשרת בצבא, על אף הפרופיל הרפואי הנמוך שנקבע לה עקב מגבלות ראייה. היא סיימה טירונות והוצבה לשרת כשרטטת, במחנה עופר שליד ירושלים. לאחר תקופה קצרה הועלתה לדרגת רב"ט. מפקדיה התרשמו ממידת האחריות שגילתה וציינו את מסירותה לעבודה ואת נכונותה לעזור בכל עת. על כך הוענקה לה ביום העצמאות של שנת 1994 תעודת חיילת מצטיינת.
ביום כ"ח באייר תשנ"ד (9.5.1994) נפלה מירי בעת מילוי תפקידה, בתאונת דרכים שאירעה במהלך נסיעתה בתפקיד, מצומת גבעת זאב לבסיס בו שירתה. נהג הרכב בו נסעה איבד את השליטה על הרכב, סטה לשולי הכביש והתהפך. מירי הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. בת עשרים היתה בנופלה. הותירה הורים, אחות ושני אחים.
במכתב ניחומים למשפחה השכולה כתב מפקדה של מירי: "אהבנו את מירי מאוד והערכנו אותה כאדם, כחברה וכחיילת לדוגמה. מירי היתה חיילת אהודה ומקובלת מאוד על חיילי היחידה אשר אהבו והעריכו אותה מאוד. פעמים רבות התנדבה מירי לעבוד ולעזור לחבריה עד השעות הקטנות של הלילה. ואכן, התנהגותה זו העמידה אותה ביום העצמאות האחרון כחיילת מן השורה הראשונה ועל כך הוענק לה התואר 'חיילת מצטיינת', מטעם מפקד היחידה. אחת לדור מתברך מפקד בחיילת כמו מירי".
משפחתה של מירי הנציחה את זכרה בבית הכנסת "בנוי לתלפיות" בשכונת ארנונה בירושלים. בעזבונה נמצאו ציורים מקסימים וכן כתבים רבים וחומר ספרותי.
(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)
חברי הטוב
תיכון "מקיץ-אלייס"-משם זוכר אני אותו. באותה כיתה למדנו, המורה בטובו השיב אותנו יחד. יחד על ספסל הלימודים,יחד בהפסקה יחד אפילו בביתי ובביתו. את אמו תמיד חיבבתי במיוחד מכוון שטיפלה בו ביוסי- אותו חבר חיפש וברוב, כמו היה מלאך שלה, ודאי אומרים אמם בלבכם- הרי הוא בנה-אך לא כך אימו עזבה אותו לטובת עולם שכולו טוב…
עד שהיה חינוך. עיניו של יוסי כחולות הן. ואני שראשי ועיני נמצאים רוב נרדמו פעננים איננו מרבה לחלום מיטתי עם בנות. והוא שינה את כל טבעי המאונים. ובבנות התרחצנו יחד, לילה לילה מחוץ לעיר.
ניסתימו ימי "דוליס" ושעת גיוס ברובה, הוא מרבה לדבר על הצבא-רוצה להיות גיבור לשחרר את ירושלים-לשחרר את ירושלים הוא רוצה… רוצץ הבלים…
השנה-1967 היתגיסנו טרם דמננו. וכחול העניים-חברי הטוב היתגייס לצנחנים… לשחרר את ירושלים…. אני מן הסתם שירתתי ברוב לאמא שלי ברוב לבית. מלחמת ששת-הימים פרצה, הוא כתב לי ,…הינה חלום שמתגשם-ירושלים…". את ירושלים הוא אהב ואני אהבתי… אני אהבתי מאוד אך הוא מוכן את נפשו למכור רק כדי שיקראו לו גיבור… שיחרר את ירושלים. דומת דוין גבול לאהבתי לאחי וחברי הטוב….. אך אלה היו ימים של פעם במיכתבים לא הורבה לכתוב….. דפיקה בדלת צלצול נוגה בפעמון חשבנו שזה הוא אני ואימי ואימו בבדאי גם כך חושבים אתם.. אך לא כך ודידיי. שני שוטרים שפניהם נפולים עמדו בפתח… שותקים ועניהם זוהרות-,יוסי…. מת!..". אלי אלי אותו יום הגה שחור אפל מדמעותינו
