ישראל בן זכיה וצדוק , נולד ביום כ"ח במרחשון תשי"ג (16.11.1952) בחדרה .
את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "גאולים" בירושלים.
סיים את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים.
ימי ילדותיו עברו עליו במושבה זכרון יעקב, שם למד ארבע שנים
בבית–ספר "רמז" ורכש לו חברים רבים, הן בשכונה
והן בכתה.
בהיותו תלמיד בכתה ה ', עבר עם משפחתו לירושלים.
בכתתו החדשה היה שקט ומופנם בתחילה, אך כבר אז התגלו בפניו
אותם חן ורצינות שציינו אותו תמיד. המעבר מבית לבית
ומכתה לכתה היה קשה עליו, אולם לאט לאט נפתח סגור
לבו, והוא נקלט בכתה מבחינה חברתית ורכש עמדה בקרב
התלמידים. בזכות רצינותו וחריצותו בלימודים נהיה עד
מהרה תלמיד טוב, ומוריו העריכו אותו מאד. ישראל לא
היה חברותי במיוחד ובחר את חבריו בקפידה.
הוא אף העדיף לבלות את רוב זמנו בביתו, אך התלמידים ראו בו
תמיד שופט ומפשר, ובעת מריבה או ויכוח באו לשאול לדעתו או
למשפטו. אמון חבריו ניתן לו בזכות יושרו ושיפוטו, שנעשה ללא
משוא פנים, וכן בזכות למדנותו.
בעת מלחמת ששת הימים, כשהיה תלמיד בכתה ח', קיבל
ישראל על עצמו תפקידים רבים ואחראיים ומילא אותם בנכונות
ובתושייה רבה.
עם סיום לימודיו היסודיים היה הוא היחיד במחזרו שנבחר להמשיך
את לימודיו בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית.
הוא היה גאה על הבחירה, אולם ככל שהרבה לחשוב על כך כן
נקפו מצפונו. לקראת סוף שנת הלימודים החליט שאיננו יכול להרשות לעצמו להמשיך בלימוד. כל אחיו עבדו והתפרסנו, והוא לא רצה להיות שונה מהם וללמוד כאילו על חשבונם. הוא ידע היטב מה המצב הכלכלי
בבית הוריו, ומצפונו לא הרשה לו להיות סמוך אל שולחנם. אולם
בני משפחתו היו גאים בו מאוד ורצו שימשיך ללמוד, ורק אחרי לחצים רבים, גם של המשפחה וגם של מוריו שהכירו בכשרונותיו, הסכים ישראל להמשיך ללמוד. הוא תכנן ללמוד שנתיים בבית- הספר העיוני, ואחרי כן ללכת לבית- הספר צבאי, ולרכוש שם מקצוע לעתיד.
אולם לאחר שהחל בלימודים התיכוניים שינה את תוכניותיו, סיים את לימודיו בבית הספר העיוני ואף תכנן להמשיך ללמוד באוניברסיטה.
על מנת לתרום בכל זאת משהו לפרנסת המשפחה, עבד בתקופות של חופשה בעבודות שונות באוניברסיטה, במקום לנצל את הזמן למנוחה ולבילוי.
בבית הספר ישראל היה תלמיד צנוע ומכונס בתוך עצמו, ולא שאף אלא להוסיף דעת ולהרבות לימוד.
ישראל גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1971 והתנדב לחייל הצנחנים .
לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, הוצב ביחידה בתפקיד מחסנאי.
הוא היה חייל טוב ואחראי ומילא את כל התפקידים שהוטלו עליו בהקפדה ובתבונה.
במלחמת יום הכיפורים שירת ישראל בסיני. בהתקפת מטוסי האויב על כוחותינו ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפגע ישראל ונהרג.
הוא הובא למנוחות עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל.
השאיר אחריו הורים, אחים ואחיות.
לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
יהי זכרו ברוך
.
אסתר שטיינר המחנכת של ישראל ז"ל , כותבת עליו
הוא היה שקט במיוחד אך כבר אז נתגלה בפניו אותו חן ואותה רצינות שליוו אותו תמיד.
לאט לאט נפתח סגור לבו והוא רכש בכתה עמדה ומעמד, בעיני המורים ובעיני התלמידים. הוא לא היה חברותי במיוחד, אך הילדים ראו בו תמיד שופט ומפשר ובאו לשאול למשפטו בשעת מריבה או ויכוח. במלחמת ששת-הימים היה בכתה ח' וקבל על עצמו תפקידים רבים ומלא אותם בנכונות בלתי רגילה, אחריות ותושייה רבים.
כשהגיע לסיום כתה ח' נבחר יחידי ממחזורו להשלים את לימודיו בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה, הוא היה גאה בכך אך לקראת סוף השנה החליט, שאיננו יכול להרשות לעצמו להמשיך בלימודיו מפני שמצפונו לא נותן לו להיות סמוך על שלחן הוריו, בזמן שאיו עובדים-ולא יכול היה להיות שונה מהם, אין כל סיבה שימשיך ללמוד על חשבונם. זו הייתה הרגשת האחריות שלו בלבד, מפני שבבית רצו מאוד שהוא ימשיך ללמוד ושינצל את ההזדמנות שנתנה לו, הלכתי לביתו עם היועצת של בית-סיפרנו ולאחר שעות של שכנוע ולחץ הסכים להמשיך בלימודיו, אך אמר, שהוא דוחה את יציאתו לעבודה רק לשנתיים ואז יצטרף לאחד מבתי-הספר הצבאיים שמלמדים מקצוע, ויצא לעבודה לעזרת אחיו ומשפחתו. אך הוא סיים בהצלחה את בחינות הבגרות. הייתי פוגשת את מורתו לעתים קרובות ושומעת עליו טובות, לעיתים הייתי פוגשת אותו כשהיה עובד באוניברסיטה בזמן החופש, תמיד היה מברך אותי בלבביות רבה ואנשים היו אומרים שהוא "עושה לי פרוטקציה", הייתי משיבה להם שכאשר יגדלו הם תלמיד כמוהו, יזכו ודאי גם הם ליחס דומה.
פגשתי בו לאחרונה כשהיה חייל, הוא סיפר לי על תכניותיו, על רצונו להמשיך בלימודים, אך לא עבר זמן רב והגיעה לאוזני
בשורת האיוב-ישראל נפל בקרב.
במה לנחם את ההורים השכולים, שאבדו אוצר יקר כזה?
בבנין הארץ ינוחמו ומי יתן ולא ידעו דאבה עוד.
על נערים כמו ישראל אמר המשורר:
"וכאלה באביב ימותו" ולנו נותר רק לשאת תפילה.
"לא עוד אלהים, לא עוד".
אסתר שטיינר.
מחנכת כתות ה'-ח'.
ישראל . . .
מדי אזכר בשמו, תצייר בעיני דמיוני דמותו הכל-כך חיה.
טור שני ליד הדלת, ספסל שלישי. נער גבוה, רציני, עינים קרועות לרווחה, מתעניינות, המגלות את הפעילות הפנימית שלו, שמטרתה להוסיף דעת.
תמיד אותו צנוע מאד. מכונס בתוך עצמו. לוחם בשקט, בדרכו הוא, בכל אלה המנסים להפריע לו להשיג את מטרתו.
אזכור כיצד דבר בשבחו אחד ממורי הכיתה, שהזמינו לביתו וגילה עד כמה מתחת למעטה החיצוני מסתתרת נשמה חמה, המצביעה בסתר על אהבת האדם שבו.
לא אזכור שאי פעם פגע במישהו . . .
לא אבינה מדוע צריך היה הוא להיפגע.
ולהורים היקרים,
אשרי ההורים, שבן כזה להם.
ישראל . . . כזה ישאר בזכרוני.
תמר בלטיטה.
המחנכת בתיכון שליד
האוניברסיטה, ירושלים.
שיר על ישראל קארו ז"ל
נכתב ע"י חברו לפלוגה זאב הרשקוביץ (ולדימיר)
מוות מהלך בתוכינו
ואנחנו לא נדע.
ויפול פתאום הרע,
טוב באילנות נגדע.
איש יד אל יד לחצנו
וישמח לב אח באח-
והיום נשא על שכם
אל קברו . . . . . הנאנח.
הנבכה את מות הרע?
הנספיר הנזעק?
דום לב נשא צווהו:
אל מגור יחזק.
ברגעים של תוגה, של צער, ושל כאב
אתה חש צורך לשחוק.
המילים החזקות ביותר דלות מלהביע
את גודל הכאב, מול השכול, והיתמות אין
ניחומים. אין לבטא במילים את הכאב
העמוק, הרי לחיים נועד, לשבוע
ימים. בשדה הקרב נפל, והוא עדיין נער.
אין זה קל לכתוב אודות חבר
שנפל. תחילה אין הנפש רוצה להאמין:
זה לא הוא, ושמא נפלה טעות. מסתכלים שנית
והאמת האכזרית מתגלית.
כן, ישראל נתן את היקר מכל למען היקר
מכל, כדי שאנו נדע להעריך ולשמור.
אנו מצווים לזכור ולא לשכוח.
